חידושי חתם סופר על חולין כ״ז

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

מקור חולין כ״ז
1 מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְרוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּורִידִין. חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף וְאֶחָד וָחֵצִי בִּבְהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. רוֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
2 גְּמָ׳ ״הַשּׁוֹחֵט״ – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה לְכִתְחִלָּה לָא? עַד כַּמָּה לִשְׁחוֹט וְלֵיזִיל? אִיבָּעֵית אֵימָא: אַאֶחָד בָּעוֹף, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַרוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ.
3 כמ״ש סִימָן.
4 אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִן הַצַּוָּאר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, מִמָּקוֹם שֶׁשָּׁח חַטֵּהוּ. מִמַּאי דְּהַאי חַטֵּהוּ לִישָּׁנָא דְּדַכּוֹיֵי הוּא? דִּכְתִיב: ״וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר״.
5 וְאֵימָא מִזְּנָבוֹ? שָׁח – מִכְּלָל שֶׁזָּקוּף בָּעֵינַן, וְהָא שָׁח וְעוֹמֵד הוּא. וְאֵימָא מֵאׇזְנוֹ? בָּעֵינַן דַּם הַנֶּפֶשׁ, וְלֵיכָּא.
6 וְאֵימָא: דְּקָרַע וְאָזֵיל עַד דַּם הַנֶּפֶשׁ! וְתוּ, שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא. שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא.
7 וּקְרָא לְמַאי אֲתָא? דְּלָא לְשַׁוְּיַיהּ גִּיסְטְרָא.
8 רַב יֵימַר אָמַר: אָמַר קְרָא ״וְזָבַחְתָּ״, מִמָּקוֹם שֶׁזָּב חַתֵּהוּ. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי חַתֵּהוּ לִישָּׁנָא דְּמִתְבַּר הוּא? דִּכְתִיב: ״אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת״.
9 וְאֵימָא מֵחוֹטְמוֹ, זָב עַל יְדֵי חִתּוּי בָּעֵינַן, וְהַאי זָב מֵאֵלָיו הוּא. וְאֵימָא מִלִּבּוֹ, וְתוּ: שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא. שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא.
10 וּקְרָא לְמַאי אֲתָא? דְּלָא לְשַׁוְּיֵיהּ גִּיסְטְרָא.
11 דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״וְשָׁחַט״ – אַל תִּקְרֵי ״וְשָׁחַט״ אֶלָּא ״וְסָחַט״, מִמָּקוֹם שֶׁסָּח חַטֵּהוּ.
12 וְאֵימָא מִלְּשׁוֹנוֹ! בָּעֵינַן דַּם הַנֶּפֶשׁ וְלֵיכָּא, וְאֵימָא דְּקָרַע וְאָזֵיל עַד דַּם הַנֶּפֶשׁ! וְתוּ, שְׁהִיָּיה דְּרָסָה חֲלָדָה הַגְרָמָה וְעִיקּוּר מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא, שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא.
13 וּקְרָא לְמַאי אֲתָא? דְּלָא לְשַׁוְּיֵיהּ גִּיסְטְרָא.
14 וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי חִיָּיא אָמַר: מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים״.
15 שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר״? וַהֲלֹא רֹאשׁ וּפֶדֶר בִּכְלַל כׇּל הַנְּתָחִים הָיוּ, לָמָּה יָצְאוּ? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח״, אֵין לִי אֶלָּא נְתָחִים שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל הַפְשָׁטָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ״.
16 מִדְּקָאָמַר ״אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז״, מִכְּלָל דִּשְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר.
17 וְתַנָּא פָּתַח בְּ״רֹאשׁ וּפֶדֶר״, וּמְסַיֵּים בְּ״רֹאשׁוֹ וּפִדְרוֹ״? הָכִי קָאָמַר: מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר״.
18 וְ״רֹאשׁוֹ וּפִדְרוֹ״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְרֹאשׁ וּפֶדֶר שֶׁקּוֹדְמִין לְכׇל הַנְּתָחִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ״.
19 וּפֶדֶר קַמָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? חוֹפֶה אֶת הַפֶּדֶר עַל בֵּית הַשְּׁחִיטָה וּמַעֲלֵהוּ, וְזֶהוּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה.
20 וְהַאי תַּנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״, וְכִי בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לָעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? בְּהֵמָה מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, עוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא! עוֹף מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה, בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה!
21 בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לְעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? לוֹמַר לָךְ: מָה בְּהֵמָה בִּשְׁחִיטָה – אַף עוֹף בִּשְׁחִיטָה. אִי מָה לְהַלָּן בְּרוֹב שְׁנַיִם – אַף כָּאן בְּרוֹב שְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״.
22 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּאֵיזוֹ תּוֹרָה שָׁוְותָה בְּהֵמָה לְעוֹף וְעוֹף לִבְהֵמָה? לוֹמַר לָךְ: מָה עוֹף הֶכְשֵׁרוֹ מִן הַצַּוָּאר, אַף בְּהֵמָה הֶכְשֵׁרָהּ מִן הַצַּוָּאר.
23 אִי מָה לְהַלָּן ״מִמּוּל עוֹרֶף״, אַף כָּאן ״מִמּוּל עוֹרֶף״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עׇרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל״ – רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מִמּוּל עוֹרֶף, וְאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אַחַר מִמּוּל עוֹרֶף.
24 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״זֹאת״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אִי לָאו ״זֹאת״ הֲוָה אָמֵינָא: מָה עוֹף בְּסִימָן אֶחָד, אַף בְּהֵמָה בְּסִימָן אֶחָד, כְּתַב רַחֲמָנָא ״זֹאת״.
25 תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״ – הֵטִיל הַכָּתוּב לְעוֹף בֵּין בְּהֵמָה לְדָגִים, לְחַיְּיבוֹ בִּשְׁנֵי סִימָנִין אִי אֶפְשָׁר – שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לְדָגִים, לְפוֹטְרוֹ בְּלֹא כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר – שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לִבְהֵמָה. הָא כֵּיצַד הֶכְשֵׁרוֹ? בְּסִימָן אֶחָד.
26 דָּגִים דְּלָאו בְּנֵי שְׁחִיטָה נִינְהוּ, מְנָלַן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם״, בַּאֲסִיפָה בְּעָלְמָא סַגִּי לְהוּ.
27 אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי שְׂלָיו דִּכְתִיב: ״וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָיו״, הָכִי נָמֵי דְּלָאו בִּשְׁחִיטָה? וְהָא אָמְרַתְּ: לְפוֹטְרוֹ בִּוְלֹא כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר הוּקַּשׁ לִבְהֵמָה! הָתָם לָא כְּתִיבָא אֲסִיפָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה דְּאַחֲרִינֵי, הָכָא כְּתִיבָא אֲסִיפָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה דְּאַחֲרִינֵי.
28 דָּרַשׁ עוֹבֵר גָּלִילָאָה: בְּהֵמָה שֶׁנִּבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה – הֶכְשֵׁרָהּ בִּשְׁנֵי סִימָנִים, דָּגִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם – הֶכְשֵׁירָן בִּוְלֹא כְּלוּם, עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק – הֶכְשֵׁרוֹ בְּסִימָן אֶחָד. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל קַפּוֹטְקָאָה: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי עוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶן קַשְׂקֶשֶׂת בְּרַגְלֵיהֶם כַּדָּגִים.
29 וְעוֹד שְׁאֵלוֹ, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף״, אַלְמָא מִמַּיָּא אִיבְּרוֹ, וּכְתִיב: ״וַיִּצֶר ה׳ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כׇּל עוֹף הַשָּׁמַיִם״, אַלְמָא מֵאַרְעָא אִיבְּרוֹ!
30 אָמַר לוֹ: מִן הָרְקָק נִבְרְאוּ. רָאָה תַּלְמִידָיו מִסְתַּכְּלִים זֶה בָּזֶה, אָמַר לָהֶם: קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם שֶׁדָּחִיתִי אֶת אוֹיְבִי בְּקַשׁ? מִן הַמַּיִם נִבְרְאוּ, וְלָמָּה הֱבִיאָן אֶל הָאָדָם? לִקְרוֹת לָהֶן שֵׁם.
31 וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּלָשׁוֹן אַחֵר אָמַר לְאוֹתוֹ הֶגְמוֹן, וּבַלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו, מִשּׁוּם דִּכְתִיב עַל ״וַיִּצֶר״.
32 אָמַר רַב יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי יִצְחָק בֶּן פִּנְחָס: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַךְ״ – בִּשְׁפִיכָה בְּעָלְמָא סַגִּי.
33 אִי הָכִי, חַיָּה נָמֵי! אִיתַּקַּשׁ לִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. עוֹף נָמֵי! אִיתַּקַּשׁ לִבְהֵמָה, דִּכְתִיב: ״זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף״. הָא כְּתִיב: ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ״.
34 וּמַאי חָזֵית דְּשָׁדֵית לֵיהּ עַל עוֹף? שַׁדְיֵיהּ אַחַיָּה! מִסְתַּבְּרָא, מִשּׁוּם דְּסָלֵיק מִינֵּיהּ.
35 סִימָן: נִתְנַבֵּל, דָּם, בִּמְלִיקָה.
36 מֵיתִיבִי: הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, נְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ, לִיבְעֵי כִּסּוּי! מִי סָבְרַתְּ בְּעוֹף? לָא, בְּחַיָּה.
37 תָּא שְׁמַע: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לַדָּם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אוֹ נוֹחֲרוֹ אוֹ עוֹקְרוֹ.
פירוש חידושי חתם סופר על חולין כ״ז
1 סדר הבדלות הוא מונה פי' י"ט במ"ש לא יוצדק בין קודש לחול ובאמצע שבת לא יוצדק בין יום השביעי לששת ימי המעשה אלא סדר הבדלות הוא מונה:
2 בעזה"י מה שחנני הי"ת רפ"ב דחולין אשר בחר בנו מכל עם ולשון, ועזרנו בחידושי פ' ראשון. הוא יעמוד לימיני בחידושי פ' שני.
3 השוחט וכו' ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין כ' תוס' דדיעבד אינו אוסר אם צלהו כלו כאחד מדאמרינן לקמן אי ס"ד רישא בקדשים מ"ט דפליגי רגנן נ"ל פי' דאפי' אי איירי רישא בקדשים היינו בחטאת עוף דבסי' א' והוא נאכל לכהנים וצולהו כלו כאחד ואסור בדיעבד לר' יהודה ומשו"ה פליגי רבנן אע"כ לר"י נמי אי עבר וצולהו אינו אוסר כנלע"ד כוונת תוס' מיהו לפמ"ש הר"ן לקמן אפי' רוצה לבשלו ולנתחו מ"מ כיון שרוב העופות ניצלים כא' צריך לנקב הוורידין א"כ יש לקיים לשון התוספתא דפוסל בדיעבד בעוף שצולהו ולקיים לשון מתני' דמיירי לכתחלה באין דעתו לצלותו כא' ושפיר קאמר ש"ס מ"ט רבנן דפליגי בהא לכתחלה הא לדם הוא צריך:
4 איבעית אימא ארוב א' בעוף ואב"א ארובו של א' כמוהו עיי' לעיל כ"א ע"ב תוס' ד"ה ולא יבדיל וכו' וכ' שם מגיני שלמה דס"ל לרש"י דכל ב' סימנים בעוף הוא מדרבנן דמן התורה אפי' לכתחלה ליכא מצוה אלא בסי' א' אבל לשחוט כל הסי' ולא לסמוך אהרוב הוא מצוה מן המובחר מדאורייתא והטעם דסתם נאמר למרע"ה שחיטת סי' א' בעוף וב' בבהמה אלא בעלמא נאמר לו דבכל התורה רובו ככולו וה"ה בשחיטה א"כ מצוה לכתחלה לשחוט כולו ונכון הוא ועיי' לשון חי' רשב"א לקמן כ"ח ע"ב בפלוגתא מחצה על מחצה כרוב ע"ש. ותו שהי' דרסה וכו' התוס' ג' ולטעמיך ולשווי' גיסטרא ר"ל דלמא שחיט מהעורף קמ"ל ושחט ממקום ששח והקשה תורת חיים א"כ ע"כ ליתנהו דרשא דר"א לקמן ממול ערפו ראשו של זה ממול עורף ולא ראשו של אחר א"כ תיקשי ק' תוס' לעיל כ"ג ע"ב ד"ה פרה וכו' שיהי' כל הבהמות כשרים במליקה מק"ו כיון דלית להו דרשא דראשו של זה וכו' ונ"ל אע"ג די"ל כיון דכתיבו תרי קראי ששח ושזב חטהו לעכב דוקא ממקום שזב ושח ולא מעורף מ"מ נילוף ק"ו דעניני מליקה כגון קוצץ ויורד או מחובר כשרים בשחיטה ולזה י"ל דודאי דריש נמי ומלק את ראשו של זה במליקה ולא של אחר במליקה אך לא דרש ראשו אסיפא ממול ערפו לימא ראשו של זה ממול עורף ולא של אחר אלא ה"א אורחי' דקרא סיפא מפרש לרישא היינו ראשו מפרש ומלק דרישא שלא יהי' עניני מליקה כשרים אלא בראשו של זה אבל לא יפרש ראשו סיפי' ממול ערפו וכלל זה כ' תוס' ר"פ אלו עוברין ע"ש משו"ה איצטריך ושח וזב. ומיהו ר"א לקמן דריש נמי ראשו אמול ערפו דסיפי':
5 באיזהו תורה שוותה בהמה לעוף פי' מדשני קרא סדר הפרשה דכתיב תחלה בהמה ואח"כ דגים ואח"כ עופות והכא שינה קרא וסידר עופות אחר בהמה ש"מ לענין טומאת נבלה או טהרה מידי נבלה שוים בהמה לעוף טפי מדגים ובאיזה ענין שוים. וקרוב לזה כתב ת"ח לקמן בשמעתין ע"ש:
6 מה עוף בסי' א' כ' תוס' דכתיב ומלק ולא יבדיל רצונם בזה דאין לומר לחומרא מקשינן לעולת עוף דבעי תרי סי' ואתי זאת למעט סי' א' ויהי' הכשר בהמה בסי' א' לזה כ' תוס' בחטאת עוף כתיב להדיא ולא יבדיל ומסתמא הקישא קאי אמאי דכתיב בהדיא משא"כ ב' סי' בעולת העוף מדיוקא דוהקריבו אתי' ולא רמז עליו הקישא. ומ"מ יש ליישב בזה מה שיש להקשות דלמא ה"א מה עוף בסי' א' אי בעי קנה אי בעי ושט ה"נ בהמה קמ"ל זאת בהמה בושט דוקא דנפיק בי' חיותא טפי ואכתי ב' סימנים מנ"ל והא"ש דמדאפקי קרא מהקישא דחטאת עוף נוקמא אהקישא דעולת עוף דבעי' ב' סימנים לאפקי אי נימא דבהמה נמי בסי' א' ודוקא בושט לא יהי' דומה לעוף כלל לא לחטאת ולא לעולה:
7 ולרב אדא בר אהבה דס"ל שחיטת עוף בושט דוקא לא הומ"ל זאת ברובו ובהמה בכולו מטעם הנ"ל:
8 ועיי' לעיל כ"א ע"ב פירש"י ד"ה אף מליקת עולת העוף וכו' ע"ש מבואר מדבריו דאי לאו דידעינן בעלמא אופן שחיטה בסימנים ה"א לא יבדיל אעור נמי קאי ותקשי לכאורה לר"א דכל שחיטת סימנים מולא יבדיל נפקא וקשה ולא יבדיל גופי' מנ"ל דאסי' קאי. י"ל אפי' אי אין שחיטה לעוף עכ"פ נחירה בסי' הוו ומליקה דומיא דנחירה בסי' דוקא ולא בעור ושוב ילפינן זה מזה כדר"א:
9 באסיפה בעלמא סגי להוי. תלמודא לא אצטריך לאתויי היתר חגבים דמסידרא דקרא נפקא תורת בהמה בשני סי' ועוף בסי' א' ודגים בלא כלום ומכ"ש חגבים דהיינו שרץ הארץ דבתריהו. אך ה"ג ורמב"ם מייתי לי' מאוסף החסיל והקשו עליהם הא לא כתיב אסיפה דידהו במקום שחיטה וא"כ תקשי מויאספו השלו ונלפע"ד דבפ' יה"כ פליגי רבי ורי"ב קרחה דריב"ק ס"ל וישטחו להם שטוח שירד להם דבר הצריך שחיטה פירש"י שהשלו הי' צריך שחיטה נראה דלא טמא דהי' מין חגב קמ"ל שהי' מין עוף ומ"מ אין להוכיח משם דיש שחיטה לעוף דהאי שטוח הוא לאו דוקא דנחירתן זו הוא שחיטתן כדמשני לעיל י"ז ע"א אהצאן ובקר ישחט להם דהאי פרשתא גופי' ע"ש אך מ"מ לריב"ק מוכח עכ"פ דהאי ויאספו השלו אינה אסיפה בעלמא כדגים דאפי' נחירה לא בעי ולא שום תיקון. והשתא ממילא נימא דכל היכי דכתיב אסיפה אפי' שלא במקום שחיטה כגון אוסף החסיל וכן כל דגי הים יאסף. משמע אסיפה בעלמא. ושאני ויאספו השלו דמפרש בי' קרא דהי' האסיפה לשטוח להם שחוט. אך בשמעתין רצה לומר אפי' אליבא דרבי דפליג התם אריב"ק ע"ש וס"ל להה"ג ורמב"ם דהלכה כריב"ק שהי' רבו של רבי ואין הלכה כרבי מרבו עיי' פ' בני העיר דא"ל רבי לריב"ק ברכני ע"ש:
10 דרש עובר גלילאה וכו' צע"ג מה יענה אחגבים:
11 לאויבי דחיתי בקש. נ"ל דהי' לו ויכוח עם ההגמון אי תורה מן השמים. ולקמן ס' ע"ב מוכיח ש"ס משסועה מ"מ עיי' מ"ש תוס' ד"ה וכי משה וכו' וא"כ אין בו די השב. אך עיי' לקמן ס"ו ע"ב תוס' ד"ה כל וכו' י"ל דהכי קים להו הלכה למשה מסיני עכ"ל א"כ היא ראי' ברורה שאין עליו תשובה אך כל זה אי נניח דקרא דקריאת שמות הוא דוקא לבריאת אדמה ורקק ולא דגים וכדדחי לאויבו בקש. אך אי נימא סכינא חריפא מפסקא קרא דרישא דקרא ויצר מן האדמה הוא ענין בפ"ע וגם הביא עופות לקריאת שם נימא ה"ה דגים ולא מוכח מידי ע"כ דחה האויב בקש ולא הודיעו האמת וא"ש אך לישנא בתרא דבלשון אחר אמר לאותו הגמון אין בידי לפרש. ומאי חזית דשדי לי' על עוף שדי' אחי'. צ"ע בשלמא אי שדית אעוף לא אייתר הקישא דעוף לבהמה דאצטריך כמ"ש תוס' ד"ה באיזה תורה משא"כ אי שדית אחי' אייתר הקישא דצבי ואיל לפסולי מוקדשים וי"ל בפ' בתרא דמכות יליף מיני' המרביע והמנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה משום כלאים דגוף א' הוא וכתוב עשאו ב' גופים צבי ואיל ע"ש וא"ש מיהו רש"י לא פי' כן שם וכן לרמב"ם וכן מבואר בפרשת דרכים וצ"ע:
12 מסתברא מאי דסליק מיני' עיי' רמב"ם יליף מהכא יש שחיטה לעוף מן התורה דהוקש שפיכת דם העוף לשפיכת דם החי' וצבי ואיל לפסולי מוקדשים ונ"ל דרמב"ם סמיך אדמר בר רב אשי לקמן פ"ד ע"א מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש. ואי ס"ד דושפך אדסליק מיני' אעוף קאי ולא אחי' א"כ להדיא הפסיק קרא בין חי' לעוף ולא הוקשו ולא דמי' אהדדי וס"ל למר בר רב אשי כיון דקיי"ל במדבר הותר להם בשר נחירה וכן פסק רמב"ם כמ"ש לעיל י"ז ע"א א"כ הא דכתיב ושפך ליכא שום שינוי לשון בקרא וקאמר לדור המדבר ושפך אחי' ואעוף במדבר בנחירה ולדורות בשחיטה וכמבואר כן להדיא לעיל י"ז ע"א ואין כאן שינוי לשון בקרא כלל וממילא נקיש עוף לחי' לכל מילי הן לשחיטה כפסולי המוקדשים והן מה חי' אין קודש ולא חלקת בו אף עוף שאינו קודש ולא חלקת בו וכדמר בר רב אשי ויש שחיטה לעוף מן התורה וכרמב"ם אך ר' יצחק בן פנחס דשמעתין ס"ל בשר נחירה לא הותר להם וא"כ ושפך שינוי לשון הוא לומר דלא בעי שחיטה ושדי אעוף דסליק מיני' ולדידי' לא הוקשו חי' ועוף אהדדי וס"ל כס"ד דש"ס לקמן פ"ד ע"א דלא כמר בר רב אשי:
13 וכן משמע מדאמר רבי כאשר ציויתיך מלמד שניצטוה על רוב א' בעוף וק' עוף מאן דכר שמי' הא כאשר צויתיך אוזבחת מבקרך וצאנך קאי ואי אית לי' דאיתקש עוף לבהמה מזאת תורת הבהמה והעוף א"כ גם א' ושני סימנים נפקא מהתם ולא בעי הל"מ אלא אחמשה ה' שחיטה אע"כ לית לי' הקישא דזאת תורת הבהמה והעוף ומ"מ פשיטא לי' עוף דאיתקש לחי' בושפך את דמו כרמב"ם הנ"ל ומ"מ סי' א' וב' סימנים לא הוזכר ונצרך להלכה למשה מסיני וק"ל: